אם אין אני לי, מי לי?

כמה עומק טמון במשפט הקצר הזה של הלל הזקן.
רובנו זוכרים את החלק הראשון, אך למשפט המקורי יש שלושה חלקים, וכל אחד מהם מהווה מראה להתבוננות פנימית:

1. "אם אין אני לי, מי לי?"
זהו שורש האחריות האישית.
אחד הנושאים שאני פוגש לא מעט בקליניקה הוא מיקוד השליטה: יש כאלה עם מיקוד שליטה פנימי, ויש כאלה עם מיקוד שליטה חיצוני.
מה זה אומר?

לדוגמה, קיבלתי קידום בעבודה, איך אני מסביר זאת לעצמי?

א. אני עובד חרוץ ומשקיע, המנהל שלי רואה את זה ומעריך אותי.
ב. אני נמצא במערכת בירוקרטית, ואחרי זמן מה פשוט מחליטים מי יקודם.

איך אתם מסבירים את זה לעצמכם?

דוגמה אחרת: אחרי 15 שנות עבודה קיבלתי מכתב פיטורין. מה הסיבה?

א. לא השקעתי בעבודה לאחרונה, הביצועים שלי ירדו, אולי היה לי מזל שנשארתי עד עכשיו.
ב. המערכת מושחתת, המנהל שונא אותי, הם רצו להכניס מישהו מקורב.

ההבדל בין תשובות מסוג א' לבין ב' ברור.
לא משנה מהי האמת האובייקטיבית, אנחנו כבר יודעים שהמפה אינה השטח, ומה שאנחנו רואים הוא לא בהכרח המציאות, אלא הפרשנות שלנו.

השאלה היא: איך אני מפרש את מה שקרה?
האם אני אחראי לחיים שלי, להתקדמות שלי, או שמא אני מאמין שאין לי שליטה, ושגורמים חיצוניים תמיד קובעים את גורלי?

היופי הוא בכך שיש לנו אפשרות לבחור: לומר לעצמנו "זו הבחירה שלי, זה התהליך שלי, זה השינוי שאני מוביל."
אם אני לא אנהיג את חיי, אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומי.
הסיפור שאני מספר לעצמי, ההרגלים שלי, הבחירות – כולם מתחילים בי.
בלי זה, כל התפתחות נעצרת עוד לפני שהתחילה.

אבל… אם נעצור כאן, נישאר לבד במערכה.
ואז מגיע החלק השני של המשפט…

2. "וכשאני לעצמי, מה אני?"
התפתחות אמיתית לא מתקיימת בבועה.
אנחנו לא רק "אני", אלא חלק ממרקם אנושי, חברתי ורגשי.
תארו לעצמכם שהיה לכם את כל הכסף, האוכל, ההנאות, כל מה שתרצו, אבל אתם לבד בעולם.
עד כמה החיים האלה באמת שווים?

מה שמבדיל אותנו מיצורים אחרים הוא הקשרים האנושיים: תקשורת, חיבורים, משמעות.
לפי תיאוריית ששת הצרכים של טוני רובינס, אחד הצרכים הגבוהים ביותר הוא נתינה.
וכשחושבים על זה, כמעט כל פעולה שלנו כוללת נתינה: ללקוח, להורה, לילד, לחבר, או אפילו לאדם זר.

כשאנחנו מנסים להשתנות לבד, בלי תמיכה, בלי הקשבה, בלי מראה חיצונית, אנחנו עלולים ללכת לאיבוד.

3. "ואם לא עכשיו, אימתי?"
וכאן, הדחיינים מרימים גבה ואומרים: "אולי מחר... או מחרתיים".
אבל האמת? הזמן הכי טוב לשינוי – הוא עכשיו.
לא מחר. לא כשיהיה אומץ. לא "אחרי החגים".

אני שומע לא פעם אנשים אומרים: "אם היה לי כל הידע הזה של NLP לפני 20 שנה, החיים שלי היו נראים אחרת."
ואז אני שואל: "עם כל הידע הזה, איפה אתה רוצה להיות בעוד 20 שנה?"

רובנו מתחרטים יותר על מה שלא עשינו, מאשר על מה שכן (שיכול היה להיות טעות).
אחד התהליכים האהובים ב-NLP הוא ויזואליזציה עם ה"אני העתידי": לראות את עצמנו אחרי השינוי, אחרי שהעזנו, שהתקדמנו.
כדי שזה יקרה, צריך לפעול כבר עכשיו.
ואם שינוי גדול מרתיע, אפשר להתחיל בצעד אחד קטן.

לסיכום:
כשאנחנו לומדים לחבר בין שלושת חלקי הפתגם:
לוקחים אחריות, פועלים מתוך קשר ונתינה ועושים את זה עכשיו, השינוי מתחיל לקרות.

"אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?"