.jpeg)
מהרעד לרוגע – המסע האישי שלי
אז איך זה התחיל?
התחלתי את הקורס בדיוק כשהתחיל הסתיו.
זמן שבו אפילו הירושלמים הכי קשוחים מחפשים את הפוך.
אבל אני? בחרתי מרצוני להיכנס לאמבטיית קרח. שוב. ושוב.
בכל שבוע – טבילה אחת, מחשבה אחת:
"למה אני עושה את זה לעצמי?"
וליד זה – התשובה הפשוטה: כי אני גדל מזה.
יש רגע כזה, רגע של דילמה מול האמבטיה. המוח, כמו סוכן ביטוח עם חרדה, זועק:
"עזוב אותך, היום זה לא יום לקרח. תתפנק עם תה עם נענע או לואיזה."
החלק הזה בראש, שאני מאוד מבין אותו, הוא רוצה שנימנע מכאב (הוא היה אחד החביבים על פרויד).
אבל אז באים גם הקולות מהסביבה – הדאגות, המיתוסים, הפחדים.
"מה קרה לך, אתה משוגע?" "אתה תתקרר", "אתה רוצה להצטנן?" "אתה הורס את הגוף שלך"
וזה בדיוק מה שדוחף אותי פנימה.
אני לוקח נשימה עמוקה, מקדיש את הטבילה למישהו אהוב, מרוקן את האוויר ונכנס.
ואז – שקט. הגוף נרגע, הנשימה מתייצבת, הראש שותק סוף־סוף.
וזה מדהים – דווקא הקור, שפעם ברחתי ממנו, הפך להיות חבר טוב.
במהלך הקורס אתגרתי את עצמי עוד ועוד:
יותר זמן במים, יותר קור, אפילו צלילות של הראש למשך כמה שניות במים הקפואים.
וכשיצאתי – הרגשתי כל־יכול. באמת. אם אני יכול להתמודד עם זה – אין כמעט דבר שיעצור אותי.
החורף הירושלמי לא עצר אותי.
הוצאתי אמבטיה משלי, ארגנתי את הלוגיסטיקה, והיום אני טובל כמעט כל יום.
זה מרגיע, מחזק, מפקס, ובעיקר – זה שלי.
ועכשיו – הזמן להפיץ את זה הלאה.
כי אם אני, שפעם לא סבלתי קור, יכול להפוך אותו למקום של חום פנימי – כל אחד יכול.